גולדה מאיר – מנהיגה ציונית ומנהיגת פועלים, דיפלומטית וראש הממשלה הרביעית של ישראל – נולדה בשם גולדה מבוביץ' בקייב שבאוקראינה, בשנת 1898.בהיותה בת שמונה, עקרה משפחתה לארצות הברית. גולדה מבוביץ' גדלה במילווקי שבוויסקונסין, שם הצטרפה לתנועת נוער ציונית ונישאה למוריס מאיירסון. בני הזוג עלו לפלשתינה בשנת 1921 והצטרפו לקיבוץ מרחביה.

בשנת 1924 עבר הזוג מאיירסון לירושלים וגולדה קיבלה על עצמה סדרה של תפקידים בהסתדרות, בין השאר מזכירת מועצת הפועלות, והיא הפכה לחברה ב'חוג הפנימי'. בשלושת העשורים הבאים פעלה גולדה מאיר בהסתדרות, תחילה בתוכניות התאגדות מקצועית ורווחה ולאחר מכן בתנועת העבודה הציונית, באיסוף תרומות ובגיוס כספים בחו"ל. בהמשך מילאה גם תפקידים פוליטיים. היא התמנתה לעמוד בראש הוועד הפועל של ההסתדרות, במטרה לנצל את כוחה הגדל של ההסתדרות כדי לקדם מטרות ציוניות, כמו למשל עלייה יהודית ללא הגבלות. כאשר נעצרו רוב המנהיגים הבכירים של הקהילה היהודית על ידי רשויות המנדט הבריטי ב-1946, במסגרת השבת השחורה, החליפה גולדה מאיר את משה שרית כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, עד להקמת המדינה בשנת 1948. מהקמת המדינה והלאה מילאה תפקידים הן בפוליטיקה הפנימית של תנועת העבודה הציונית והן במאמצים הדיפלומטיים, לרבות הפגישות הסודיות, אשר לא צלחו, שקיימה מאיר עם מלך ירדן, עבדאללה, ערב פלישת צבאות מדינות ערב לישראל ב-1948, בניסיון להגיע להסכמה ולהימנע ממלחמה.

ביוני 1948 מונתה גולדה מאיר לשגרירה הראשונה של ישראל לברית המועצות, תפקיד שכיהנה בו פחות משנה. היא נבחרה לכנסת בבחירות של שנת 1949 וכיהנה כשרת העבודה והביטוח הלאומי בשנים 1949 עד 1956, שנים שהתאפיינו במתיחות חברתית ובשיעורי אבטלה גבוהים כתוצאה מהעלייה ההמונית ארצה. גברת מאיר קידמה מדיניות מתקדמת בתחום הרווחה החברתית, סיפקה דיור מסובסד לעולים חדשים ודאגה לקליטתם ולשילובם בכוח העבודה.

בעשור שבין 1956 ל-1966 כיהנה גולדה מאיר כשרת החוץ של ישראל. היא יזמה את מדיניות שיתוף הפעולה של ישראל עם המדינות החדשות, שזכו באותן שנים לעצמאות מידי הכוחות הקולוניאליסטים באפריקה והשיקה תוכנית שיתוף פעולה שהתבססה על ניסיונה של ישראל בפיתוח. תוכנית זאת מתקיימת עד היום. במקביל, היא חתרה לבסס את הקשרים עם ארצות הברית ולכונן קשרים בילטרליים רחבים עם מדינות אמריקה הלטינית. בשנים 1966 עד 1968 כיהנה כמזכ"ל מפא"י ולאחר מכן עמדה בראש 'המערך', שהורכב משלוש סיעות העבודה.

עם פטירת ראש הממשלה לוי אשכול בשנת 1969, נבחרה גולדה מאיר, שהייתה מועמדת של פשרה, להחליפו בתפקיד זה. בבחירות של אוקטובר 1969 הובילה את מפלגתה לניצחון.

זמן קצר לאחר שנכנסה לתפקידה, החלה מלחמת ההתשה, שכללה תקריות אש נקודתיות מצד מצרים לאורך תעלת סואץ והתפתחה בסופו של דבר לממדים של מלחמה מלאה. מלחמה זו הסתיימה בהסכם הפסקת אש עם מצרים. אף כי הפסקת האש הופרה פעם אחר פעם, בין השאר על ידי הזזת טילים מתקדמים על ידי מצרים בחזית תעלת סואץ, בכל זאת באה בעקבותיה תקופת רגיעה בת שלוש שנים, שהסתיימה רק באוקטובר 1973, עם פרוץ מלחמת יום כיפור.

כראש ממשלה, מיקדה גולדה מאיר את רוב מאמציה בחזית הדיפלומטית ושילבה בכישרון בין דיפלומטיה אישית לבין שימוש מיומן באמצעי התקשורת. מצוידת ברצון ברזל, אישיות חמה ותדמית של סבתא טובה, רטוריקה פשוטה אך אפקטיבית ביותר ו'רשימת קניות' מפורטת, הצליחה גולדה מאיר לגייס סיוע כספי וצבאי בקנה מידה חסר תקדים.

גולדה מאיר גילתה מנהיגות איתנה במהלך התקפת הפתע שהחלה את מלחמת יום כיפור והבטיחה רכבת אווירית של נשק ותחמושת מאמריקה. היא עמדה בנחישות על תנאיה להסכם הפרדת הכוחות ובמסגרת המשא ומתן התעקשה על החזרה מהירה של השבויים הישראלים. אף כי ועדת אגרנט לחקירת אירועי מלחמת יום כיפורים פטרה אותה מאחריות ישירה לחוסר המוכנות של ישראל למלחמה, ואף כי הובילה את מפלגתה לניצחון בבחירות שהתקיימו בדצמבר 1973, נכנעה גולדה מאיר למה שהיה, להרגשתה, 'רצון העם', והתפטרה באמצע 1974.היא פרשה מהחיים הציבוריים והחלה בכתיבת זיכרונותיה, אך הייתה נוכחת בכנסת בקבלת הפנים לנשיא מצרים אנואר סאדאת, בביקורו ההיסטורי בירושלים, בנובמבר 1977.